פראגקוהולית 

“מתי החלטת שניפגש רק ב2035 על גשר קארל? זה עוד המון זמן, אני לא מוכן לחכות עד אז?” .

הודעת הוואטסאפ קפצה והסתירה על מסך הבית של מכשיר הטלפון שלי את פניהם של האינדיאנים שלי. הוא מחויך עם כומתת נח”ל ירוקה והיא צוהלת לידו עם חיוך מיליון הגומות שלה.

“קצת מביך לתאר” עניתי תשובה שרק הלכה והתארכה. “מתי זה קרה? בדיוק כשהייתי בתנוחה הכי לא נשית שאפשר. דמיין מזרן יוגה ועליו אשה מגזע מעורב עומדת על רגליה הסוסיות (זו אני) מקופלת לשניים ומחבקת בידיה את כפות הרגליים, טוסיק מורם אל על וכל זה ארוז בטייטס קצר וגופיה שחורה.
האשה שראשה נמצא כרגע בדיוק מול קרסוליה ושערה פרוס על המזרון,  רואה את העולם הפוך, נושמת נשימה עמוקה ואומרת לעצמה בשקט: לא ולא, את לא נכנסת לזה ולמה לא? זה כל כך סבוך ומורכב . פשוט לא. לא נועדתי לזה/

אחרי שעה שבה הספקתי לחזור הביתה, להתקלח, לטייל עם הכלבים ולהכין לילדים ארוחת ערב שיכולה להשביע מדינה קטנה באפריקה, החלטתי לכתוב לך לפני שאתחרט.

מרוב נחישות והקלה כתבתי לך את כל זה במייל ושכחתי שאת כתובת המייל שלך אני לא מכירה, כמו גם את עשרים ושש השנים שחלפו מאז ראינו אחד את השנייה במסיבת סוף יב’. אבל אני לא מוותרת, ושולחת לך את כל המילים האלו דרך הפייסבוק.

עכשיו אני יושבת בחצר עם המחשב על הברכיים, לבושה בגופית סבא ותחתוני בוקסר מטופשות. כמה מטופשות את שואל? ממש מטופשות, מצוייר לי בובספוג על התחת. ורגזני השכן החטטן שלי שוב מעמיד פנים שיש לו משנו דחוף לסדר בגינה אחרי חצות, כך שיש לנו אותו כעד להצהרת ה” נשארים חברים טובים ולא יותר”.
העד לא יודע שהוא עד. אבל הוא לא כל כך חכם וממילא לא מסוגל היה להכיל את האינפורמציה המורכבת הזו.

נשיקה על הלחי לך י’ מכיתה גימל”

שלחתי, סגרתי את המחשב, הדלקתי סיגריה, נשמתי לרווחה את אוויר הגליל שעטף את בתי הקיבוץ על ההר עליו התגוררתי ונשארתי לבהות לשום מקום עד שצינת הלילה הכניסה אותי הביתה.

“למה דווקא על גשר קארל?” הודעה חדשה הבהבה על מסף המחשב והאירה לרגע באור כחול את הווילון הדקיק שהסתיר את החלון.

“כי אלוהים ברא אותה כשהיה לו מצב רוח מצוין” עניתי לו, “כי היא כל כך יפה ורגועה וכשהיא מכוסה עננים הכל נראה רגוע עוד יותר כאילו צולם דרך פילטר מושלם, וכי שם אני מרגישה בבית בלי שיהיה לזה הסבר הגיוני”

שלחתי את ההודעה, נזפתי בעצמי על התשובות הארוכות מדי שאני נוטה לענות, ולא תיארתי לעצמי שלמחרת כשאצא מהאולפן, אראה את האינדיאני במדי צבא יושב לידו ומפטפט כאילו הכירו מאז ומעולם.

נזכרתי בכל זה כשעמדתי על גדת הוולטאבה בתחילת החורף ודרך המצלמה ראיתי את בועות הסבון הענקיות שהפריח אמן רחוב. הבועות הבוהקות לכדו את נוף העיר שבאמת נראית כאילו היא שוכנת בליבו של אלוהים, ואת העננים הכהים שמאוחר יותר ימטירו פתיתי שלג רכים.

בועה אחת התעופפה לעברי והפכה להיות כוכבת בצילומים שלי. לרגע השתקפנו בה שנינו. אני והאיש עם עיני האגמים, י’ מכיתה ג’ שממש כפי שכתב תשע שנים קודם לכן, לא הסכים לחכות. בכל הפעמים בה חזרנו אל פראג כבר היה ברור לו למה התמכרתי אל העיר הזו, אל אנשים, אל הריחות, הטעמים והחורף שאין מושלם ממנו.

אהבתם? שתפו את חבריכם!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

אולי גם זה יעניין אותך..

אנדרדוג במובן המנצח

גשם וסופת רעמים העירו אותי הבוקר הישר אל זיכרון ילדות מתוק: הייתי בת חמש כשעמדתי יחפה בסלון ביתו של סבא שלי, והצמדתי את האף לחלון,

על חלונות והשתקפויות

הפעם הראשונה שהבנתי את מהותם של החלונות  ושל ההשתקפויות הייתה כשהייתי בת חמש. ישבנו כל ילדי הגן על שטיח והקשבנו לסיפור שהקריאה הגננת. לחישה נעימה

סילבסטריזם

ביום האחרון של השנה שיחקו מאות שחפים עם הרוח המשוגעת שהשתוללה מעל ומתחת לגשר קארל. נצמדתי אל מעקה האבן הקפוא ליד הפסל השני, פתחתי את

בחירתה של סופי

כלבה קשישה עם שינים מצחיקות שגדלו לכיוונים חריגים, אוזן אחת זקורה ושניה צונחת, שיער שיבה סביב האף והעיניים ומבט שפילח לי את הלב והבטן הסתכלה

רולדת פרג כמעט כמו בבודפסט

סוף ספטמבר. בארץ הדבר היחיד שמעיד על כך שעכשיו סתיו הוא לוח השנה, בבודפשט כמו במזרח אירופה כולה, מעידים על כך העננים שצובעים את הכל