הפעם הראשונה שהבנתי את מהותם של החלונות  ושל ההשתקפויות הייתה כשהייתי בת חמש. ישבנו כל ילדי הגן על שטיח והקשבנו לסיפור שהקריאה הגננת. לחישה נעימה של רוח וריח של קלמנטינות עטפו את תשומת הלב שלי במעטפת של התרגשות וסובבו את מבטי אל החלון הגדול שבמבואת הגן. מאותו רגע לא רציתי לחזור ולהסתכל על הגננת כדי לא להפסיד שניה מהקסם שהתרחש בחוץ.

הגננת סיימה להקריא סיפור וסגרה את הספר, הילדים קמו לשחק ואני נשארתי לשבת מרותקת למשחק ששיחקה הרוח עם ענפיו של העץ הענק שבמרכז החצר. המשכתי לחבק את הברכיים ולהתנועע עם תנועת הענף שבבואתי השתקפה עליו.

אחרי מספר דקות התקרבה אלי הגננת ושאלה למה אני לא קמה לשחק עם שאר הילדים, “אני כבר משחקת עם העץ ועם הרוח” עניתי…

אני לא בטוחה שהגננת הבינה למה התכוונתי, אבל בבואתה שעל החלון טשטשה את מראה העץ שרקד עם הרוח ואת בבואתי שעל החלון. כדי שלא יגמר הקסם יצאתי בריצה החוצה, טיפסתי על ענף גבוהה והמשכתי את המשחק שהתחיל כשעוד ישבתי עם כל הילדים על השטיח.

בדרך הביתה ראיתי כיצד על חלונות הבתים ועל שמשות המכוניות משתקפים השמיים, העצים, הציפורים וגם אני. יתכן שזה היה הרגע שהבנתי שאת מה שאני רואה כבבואה רכה ושקופה, רואים האנשים שגרים בתוך הבתים כפי שאני יכולה לראות אם אסיט את מבטי קדימה, אבל כשהבטתי קדימה נעלם הקסם שבו מציאות אחת משתקפת על אחרת. המראה הרך של ההשתקפויות שהתמזג עם כל מה שמעבר לזגוגית הפנט אותי ומהפנט אותי עד היום.

החופש לרוץ החוצה באותו יום סתווי בגן ולהפוך את ההשתקפות לאמיתית, לימד אותי שבעולמות המקבילים שבין החוץ והפנים, ובין המציאות הפיזית להשתקפות, אני אוכל תמיד לתת לדמיון לרוץ פנימה והחוצה אל תוך בבואות ועולמות, גם אם היחידה שרואה אותם היא אני.

מהר מאד למדתי שיש רגעים שלא חוזרים. עננים ששטים בשמים ומשתקפים בתוך שלולית, בועות סבון שמתרוממות עם הרוח ונושאות איתם חלקי נוף ששמש מסגרו אותו בתוכן,  עלי שלכת במעופם, אנשים בדרכם אל חייהם. הצילום משאיר רגעים חולפים לנצח והם יכולים לרגש אותי ולהזכיר לי את ריח האויר הקר שנייה לפני שירד שלג, את ריח עוגת השמרים שנישאה מתוך חלון מטבח כשחלפתי ברחוב, את פיצפוץ עלי השלכת כשטיילתי עליהם עם הכלבים שלי.

הצילומים שלי מביאים איתם עולם שלם שהיה שם לרגע, עולם שיש בו ריחות, וחיים ושמחה ומחשבות. עולם שלם ושמח.

האיורים שלי, מביאים איתם עולמות שנוצרו בדמיוני כשטיילתי באותם מקומות בעולם שבהם אספה המצלמה שלי את אותם רגעים.

אהבתם? שתפו את חבריכם!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

אולי גם זה יעניין אותך..

אנדרדוג במובן המנצח

גשם וסופת רעמים העירו אותי הבוקר הישר אל זיכרון ילדות מתוק: הייתי בת חמש כשעמדתי יחפה בסלון ביתו של סבא שלי, והצמדתי את האף לחלון,

סילבסטריזם

ביום האחרון של השנה שיחקו מאות שחפים עם הרוח המשוגעת שהשתוללה מעל ומתחת לגשר קארל. נצמדתי אל מעקה האבן הקפוא ליד הפסל השני, פתחתי את

בחירתה של סופי

כלבה קשישה עם שינים מצחיקות שגדלו לכיוונים חריגים, אוזן אחת זקורה ושניה צונחת, שיער שיבה סביב האף והעיניים ומבט שפילח לי את הלב והבטן הסתכלה

רולדת פרג כמעט כמו בבודפסט

סוף ספטמבר. בארץ הדבר היחיד שמעיד על כך שעכשיו סתיו הוא לוח השנה, בבודפשט כמו במזרח אירופה כולה, מעידים על כך העננים שצובעים את הכל

מרק סלק בסגנון בורשט

 אם זה היה תלוי בי, היה חורף כל השנה , כל יום, כל היום. העולם היה מפולטר קבוע בצבעי חורף רכים, ריח של גשם ואדמה