כשאני רואה סבאים בעולם אני נזכרת בסבא יהושוע והלב שלי מתמלא לרגע קטן בשמחה ובעצב

בחזית בית האבות אליו הגענו עם המורה היתה חצר קטנה מוקפת גדר שנצמדה אל תריסי הבית. ילדי הכיתה כוונו כל אחד לחדריהם של סבתות וסבאים לביקור שנושאו היה ‘והדרת פני זקן’. אורלי מלכת הכיתה, בחרה את הסבתא הכי יפה, ואת פני קיבל סבא שנראה היה כמו אחד מחבריו הציונים של סבי האמיתי ששנתיים קודם לכן עבר לעולם אחד וליווה אותי שקוף וצלול מת וחסר מאד.

שיערו הכהה של סבא יהושע שפסי כסף מבהיקים היו שזורים בו, היה מסורק לאחור וחשף שני מפרצים גבריים ויפים. על זרועו השמאלית היה מספר כחול, הוא לבש מכנסי בד מגוהצים וחולצה מכופתרת בהירה שמסרק היה שוכן קבע בכיסה, שלייקס חומים תלו את המכנסיים המכובדות על כתפיו החזקות ועיניו היו עמוקות וצוחקות.

“שלום לך, אני יהושע” הוא התכופף כדי שעיניו יהיו בגובה עיניי, והושיט לי את ידו ללחיצה. ” אני טלי” הושטתי יד דקיקה שנבלעה בשלו. באצבע ידי השניה עברתי על הספרות הכחולות שעל זרועו ואמרתי לו שגם אני רוצה ציור כזה על היד.

“לא מיידלע לך יהיה ציור יותר יפה משלי, אולי לך יהיו שם פרחים”, הוא אמר וצחק צחוק מתגלגל.

“את יודעת שאת קצת סינית?” הוא שאל בקול רך ורם וצבט לי צביטה קטנה בלחי, שהיתה עבורי גושפנקה חוקית להחלטה שברגע זה אני מאמצת אותו לסבא ויהי מה.

“אני יודעת. כיתה ב’ כולם עשו עלי חרם וקראו לי סינית יפנית פרצוף של אינדיאנית” עניתי וקפצתי במקום כמו אינדיאנית, כדי להראות לו שלא אכפת לי מחרמות.

סבא יהושע צחק, מתח את עיניו לצדדים וחיקה את הדילוג שלי. “תראי מידלע אנחנו כל כך דומים, נוכל לספר לחברים פה בבית,ששנינו באנו מסין”. אחר כך שיחקנו דמקה. סבא יהושע נתן לי לנצח, אבל לימד אותי אסטרטגיות חשובות. הוא הראה לי את אוסף המצלמות שלו ולימד אותי איך להשחיל דפים למצלמת הפולרויד שמשקלה היה כמעט כמו משקלי. פטפטנו קצת ונפרדנו לשלום כשהמורה קראה לנו לחזור לבית הספר.

ביום שישי של אותו שבוע מיד אחרי שעור חברה, רצתי לבית האבות עם זר פרחים שקניתי בחמש עשרה אגורות מהמורה לחקלאות.

השער החשמלי של בית האבות היה סגור. רצתי סביב הגדר, טיפסתי עליה ומתחת לחלונו המוגף של הסבא קראתי בקול בשמו ומשלא ענה, הנחתי את הילקוט ואת הזר על המדרכה וטיפסתי על שלבי התריס של חדרו של האיש שאימצתי יומיים קודם לכן בלי ידיעתו. תלויה במשקל נוצה על תריסי פלסטיק בגובה מטר וחצי מהמדרכה, קראתי שוב בקול החזק ביותר שמיתר גרוני יכולים היו להפיק “יהושע”. דלת החדר שפונה למסדרון מואר היתה פתוחה לרווחה, ומולה חלף סבא אחר שהבחין בי והתקרב אל התריס.

מכשיר השמיעה המסורבל שעל אזנו הבהיר לי שאני צריכה לאמץ עוד יותר את מיתרי הקול. “אתה יכול לקרוא לסבא שלי? קוראים לו יהושע?” צעקתי, ונתתי תוקף רשמי לאימוץ.

את תחילתו של המשפט האיש הקשיש שמע. את סופו אני בספק אם שמע, מפני שבאותו רגע החלקתי משלבי התריס שגשם החל לשטוף, וצנחתי לא רחוק מהילקוט וזר הפרחים.

בחצי הדקה שחלפה מרגע שישבני התרסק על המדרכה ועד שעמדתי שוב על רגלי הקיסמים שלי, קרא הקשיש לסבא יהושע שכבר חזר לחדרו, פתח את התריסים לרווחה וקולו הסדוק מילא את החצר:” נו מידלע, איזו הפתעה” הוא אמר והתגלגל מצחוק, “את באמת אינדיאנית”. הושיט לי יד לעזר לי לטפס אל חדרו דרך החלןן.

ימי שישי שלי היו מאושרים מרגע שנפגשנו. הצלצול בסופו של השיעור האחרון, היה עבורי יריית הזינוק לריצה מהירה אל בית האבות. בימי בית הספר עם זר פרחים שקניתי בדמי כיס, ובחופשת הקיץ עם שקית תותי עץ שקטפתי עבורו או צדפים מחוף הים שליקטתי והשחלתי על חוט רקמה כדי לקשט את צווארו. אף אחד לא שאל לאן אני רצה בימי שישי, ולאף אחד לא סיפרתי.

ליד השער כבר שרקתי עם שתי אצבעות בפה את השריקה המוסכמת שיהושע לימד אותי, ומיד אחריה שמעתי את ה: “הנה המיידלע” בקולו המחוספס. יהושע תמיד מיהר להושיט לי יד כשקפצתי על אדן החלון. החגיגה התחילה תמיד עם שקולד חלב, המשיכה במשחקי דמקה והקשבה האחד לסיפורי השניה, שלעתים הפיקו צחוק מתגלגל, ולעתים גרמו לסבא יהושע להוציא מכיסו ממחטת בד, למחות דמעות ומיד אחריה לשלוף את מסרקו ולהדק את השיער אל מקומו.

מדי פעם העזתי לשאול את סבא יהושע על מי שנדמה הייה לי שהוא מספר ולא במילים. הוא מעולם לא שאל אותי איך אני יודעת עליהם והזכיר לי מאד את סבא שלי, סמכתי עליו.

באחד מימי שישי של תחילת החורף הבא אחרי השריקה המוסכמת שלא גרמה לתריס להיפתח, ואבן קטנה שהשלכתי אל החלון כדי לשמוע את ה”מידלע” בקולו הרך והסבאי, נפתח התריס והקשיש עם מכשיר השמיעה , שכנו של סבא יהושע, אמר לי בקול שניסה להישמע שמח: “סבא יהושע שלך עבר לגור במקום אחר הוא לא יוכל לחזור, לכי לשחק עם החברים שלך, אני אגיד לו שבקרת אותו”.

לא רציתי ללכת ולא רציתי לראות את סבא יהושע המת לידי מותח את עיניו לצדדים, אבל גם לא רציתי לבכות ליד הקשיש שהתאמץ לשקר לי כדי שלא אהיה עצובה.

זרקתי את הפרחים ואת האבן הירוקה ששמרתי לסבא יהושע שקיוויתי שישמור אותה לצד האבנים הקטנות והציורים שציירתי לו. רצתי הביתה בוכה, סינית אינדיאנית עם צמות עכבריות ואף אדום, מקווה שבבית לא ישאלו שאלות, ולא יבקשו ממני ללגום שתי כפות מנוזל נגד כאבי ראש, בתקווה שיתקן את “הדבר הזה” שבגללו אני רואה מתים.

רצתי מהר כדי שיכאבו לי הצלעות, קיוויתי שכך לא אוכל להקשיב לסבא יהושע המת שליווה אותי כל הדרך הביתה . רציתי אותו חי.

שנים מאוחר יותר כבר הייתי אמא לשני אינדיאנים. ישבתי בערב יום השואה על מדרגות הבית שבקיבוץ ובחנתי את קעקוע הפרחים שעל זרועי השמאלית.

השכן שתמיד רצה לדעת הכל, יצא לחצר והעמיד פנים כאילו הוא בודק אם הכביסה שתלה לפני שעה כבר יבשה.

“ערב טוב” הוא אמר, הרים גבה והטה סנטר לעבר כוס הוויסקי שהחזקתי, בשאלה שלא קיבל עליה תשובה. “ערב טוב גם לך” ענינו לו שנינו, אני וסבא יהושע השקוף.

 

אהבתם? שתפו את חבריכם!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

אולי גם זה יעניין אותך..

אנדרדוג במובן המנצח

גשם וסופת רעמים העירו אותי הבוקר הישר אל זיכרון ילדות מתוק: הייתי בת חמש כשעמדתי יחפה בסלון ביתו של סבא שלי, והצמדתי את האף לחלון,

על חלונות והשתקפויות

הפעם הראשונה שהבנתי את מהותם של החלונות  ושל ההשתקפויות הייתה כשהייתי בת חמש. ישבנו כל ילדי הגן על שטיח והקשבנו לסיפור שהקריאה הגננת. לחישה נעימה

סילבסטריזם

ביום האחרון של השנה שיחקו מאות שחפים עם הרוח המשוגעת שהשתוללה מעל ומתחת לגשר קארל. נצמדתי אל מעקה האבן הקפוא ליד הפסל השני, פתחתי את

בחירתה של סופי

כלבה קשישה עם שינים מצחיקות שגדלו לכיוונים חריגים, אוזן אחת זקורה ושניה צונחת, שיער שיבה סביב האף והעיניים ומבט שפילח לי את הלב והבטן הסתכלה

רולדת פרג כמעט כמו בבודפסט

סוף ספטמבר. בארץ הדבר היחיד שמעיד על כך שעכשיו סתיו הוא לוח השנה, בבודפשט כמו במזרח אירופה כולה, מעידים על כך העננים שצובעים את הכל