“נראה לי שאת הישראלית היהודייה היחידה שנוסעת ברכבת ארבע וחצי שעות מקרקוב לוורשה ונכנסת מזה ל”היי” משוגע”
זה מה שאמר האיש עם עיני האגמים כשהצמדתי את האף והמצח לחלון הרכבת שנסעה בין כפרים ציוריים ויערות עבותים בנופיה מעוררי ההשתאות והאימה של פולין.
חודשיים קודם לכן לא היתה מאושרת ממני כשהוא בישר לי שנטוס לקרקוב, הוא להשתלמות ואני אלך לאיבוד מכוון בעיר זרה עד שאמצא קפה שכונתי ואתמקם בו עם המחשב כדי לעבוד.
למה לעבוד? מפני שוורקהוליזם לא נעלם מעבר לים, אבל גם הרפתקנות לא נעלמת שם. ולמה מאושרת לטוס לפולין? אולי מפני שבדמיוני פולין היא הכפר עם החווה והמטעים שסבא שלי סיפר לי עליהן, אולי מפני שכל בני משפחתו עלו אחריו לארץ לפני מלחמת העולם השניה, ואולי (או לבטח) זה קשור לגלגולים קודמים.

“נראה לי שזה נכון” עניתי לו לאט, בלי להפסיק לחייך ובלי להפנות אליו את המבט מחשש שאפסיד פיסת נוף. הרכבת עצרה ליד תחנה עירומה שהיו בה ספסל אחד וסל עיתונים. סבתא שעלתה לרכבת משכה את תשומת ליבי וקיוויתי שתתמקם בקרון בו נסענו.
צניעות קומוניסטית ממכרת. רצון להשאר ולברוח בעת ובעונה אחת (צילום: ט. ברשטיין)

הסבתא המבוגרת החזיקה ביד אחת סל פלסטיק שידיותיו לופפו ברצועות בד, ובידה השניה חיבקה כלבה בינונית מעורבת לבושה בסוודר ירוק שנסרג במסרגה אחת.
היא התיישבה לא רחוק ממני, באחד מתאי הישיבה הפתוחים, הושיבה את הכלבה על המושב שלידה, הוציאה מהסל סנדביץ איכרים עבה עם נקניק וחצתה אותו לשנים. הכלבה ישבה לידי וקשקשה קשקושים קטנים בזנבה.

ברור היה לי שהיא סומכת על הסבתא. היא ישבה בסבלנות כמי שיודעת מה עומד להתרחש בעוד רגע.
הסבתא אמרה משהו בפולנית שגרם לי להצטער על כך שאני לא מבינה את השפה, הוציאה מפית בד קטנה והניחה אותה על הספסל ליד רגליה של הכלבה. היא בצעה את חצי הסנדביץ לפיסות קטנות, פיזרה אותן בזהירות על המפית וסימנה לכלבה שעכשיו אפשר לאכול. הלב שלי התרחב מול האהבה הגדולה ודיאלוג המילים והמבטים שבין הכלבה לסבתא שישבו ברכבת ואכלו ביחד ארוחת עשר.

בהיתי בשתיהן וניסיתי להבין איך זה שקרקוב בעת ובעונה אחת שבתה את ליבי והחרידה את נפשי. הרחובות היפים של העיר הסטודנטיאלית, הבארים הקטנים שעד הבוקר מג’מג’מים בהם נגני ג’ז והצניעות הקומוניסטית הקסימו אותי וגרמו לי לרצות להשאר שם, ובמקביל המחשבה על הדם שספוג באדמה עליה עומדת העיר, גרמה לי לרצות להיות בבית שלי בכל פעם שעצמתי עיניים.
הרכבת עצרה בוורשה שקיבלה את פנינו בענני גשם כבדים. הסבתא סידרה את תכולת הסל, והעמידה למסדר תפוחי אדמה לחים ששאריות חול לח דבוקות לקליפתם, דלעת קטנה, בצלים, ושקית עם ערמונים. חשבתי לעצמי שאם הייתי גרה שם, בטח גם לי היתה כלבה עם סוודר סרוג, ומתכולת הסל בוודאי הייתי מכינה קדירת שורשים שתשתלב במדויק עם הנוף והקור, וזה בדיוק מה שעשיתי כשחזרנו הביתה, לימים האחרונים של החורף הישראלי, אלא שתכנית ה’קדירה’ השתנתה לחמין בזכות לילה ארוך בו נשארה בתנור.

את החמין הטבעוני הזה כייף לאכול גם במזג אויר אביבי או קייצי. בניגוד למקבילו עם הבשר, את החמין הטבעוני מכינים ברבע שעה, הוא קל לעיכול, מבושם בריח של בית ומלא בטעמים מנחמים.

אז מה צריך:
6  תפוחי אדמה בינוניים קלופים ופרוסים לרבעים
2 בצלים קצוצים
8 עגבניות שרי חצויות
1 דלורית קטנה מקולפת ופרוסה לרצועות בעובי 3 ס”מ
2 בטטות קלופות ופרוסות לקוביות גדולות
1 קולורבי קלוף וחתוך לקוביות קטנות
2  שקיות ערמונים קלופים ומבושלים
1 כוס גריסי פנינה או כוסמת שטופים היטב
1 ראש שום שלם
1 סלסלת פטריות יער
3 גזרים קלופים ופרוסים לרבעים
6  שזיפים מיובשים מגולענים
1/4 כוס רוטב טריאקי
1/4 כוס רוטס סויה (לא להבהל, לא ישאר רמז לריח או טעם של סויה וטרייאקי)
שמן זית
מלח גס
פלפל שחור
1 כוס מים

מה עושים:
בסיר רחב ושטוח (נדמה לי שקוראים לו סוטאז’)
מזהיבים עם שמן זית על אש קטנה מעט את הבצל הקצוץ
מוסיפים עגבניות ומערבבים עד שיתרככו.
מוסיפים גריסי פנינה מבלי לערבב, ומסדרים מעל את כל שאר המצרכים
קוטמים את חלקו העליון של ראש השום וממקמים אותו במרכז הסיר
יוצקים טריאקי וסויה ומכסים את הסיר
מבשלים על אש קטנה חצי שעה, ומחממים תנור ל 180 מעלות

מוסיפים לסיר מים ומכניסים לתנור למשך ארבעים וחמש דקות.
בשלב הזה כדאי לבדוק מה מצב המים. אם בתחתית הסיר יש נוזלים אין צורך להוסיף עוד מים. אם תחתית הסיר יבשה, יש להוסיף חצי כוס מים.
אחרי 45 דקות הקדרה בצבע בלונד-שטני, הבית מלא בריח מגרה והטעם נפלא.
אם תשאירו את הסיר למשך הלילה בחום של 100 מעלות, בבוקר תפגשו חמין שחום עם טעם עמוק, ואת כל השכנים שהתעוררו מהריח ובראו לטעום.

כמה דברים חשובים:
–  אם בחרתם להשאיר את החמין למשך הלילה בתנור, וודאו לפני שתפרדו ממנו עד הבוקר שיש בו מספיק נוזלים.
–  אם אתם צמחונים ואוכלים ביצים, תוכלו להוסיף לסיר ביצים שבבוקר יהיו חומות ו”חמיניות”.
–  תאלתרו, תוסיפו שורשים שאתם אוהבים, תגרעו את מה שאתם לא אוהבים אבל אל תוותרו על השום והטריאקי.
– אל תשכחו לחשוב מחשבות טובות כשאתם מכינים את החמין
– בואו לאמץ כלב בשבת, תרמו לעמותה היקרה הזו שמתנדבים בה מלאכים בדמות אנשים, כדי שלא יהיו יותר כלבים רעבים או עצובים בעולם.

מתכון נפלא לחמין טבעוני

אהבתם? שתפו את חבריכם!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

אולי גם זה יעניין אותך..

אנדרדוג במובן המנצח

גשם וסופת רעמים העירו אותי הבוקר הישר אל זיכרון ילדות מתוק: הייתי בת חמש כשעמדתי יחפה בסלון ביתו של סבא שלי, והצמדתי את האף לחלון,

על חלונות והשתקפויות

הפעם הראשונה שהבנתי את מהותם של החלונות  ושל ההשתקפויות הייתה כשהייתי בת חמש. ישבנו כל ילדי הגן על שטיח והקשבנו לסיפור שהקריאה הגננת. לחישה נעימה

סילבסטריזם

ביום האחרון של השנה שיחקו מאות שחפים עם הרוח המשוגעת שהשתוללה מעל ומתחת לגשר קארל. נצמדתי אל מעקה האבן הקפוא ליד הפסל השני, פתחתי את

בחירתה של סופי

כלבה קשישה עם שינים מצחיקות שגדלו לכיוונים חריגים, אוזן אחת זקורה ושניה צונחת, שיער שיבה סביב האף והעיניים ומבט שפילח לי את הלב והבטן הסתכלה

רולדת פרג כמעט כמו בבודפסט

סוף ספטמבר. בארץ הדבר היחיד שמעיד על כך שעכשיו סתיו הוא לוח השנה, בבודפשט כמו במזרח אירופה כולה, מעידים על כך העננים שצובעים את הכל