אנדרדוג במובן המנצח

גשם וסופת רעמים העירו אותי הבוקר הישר אל זיכרון ילדות מתוק:
הייתי בת חמש כשעמדתי יחפה בסלון ביתו של סבא שלי, והצמדתי את האף לחלון, מוקסמת מהסערה שהשתוללה בחוץ, ומטיפות הגשם שצללו את השלוליות וזינקו מהן החוצה אל הכביש.
את הגינה של סבא ראיתי באותו בוקר דרך טיפות גדולות של גשם שזלגו לאורך החלון. נדמה היה לי שכל טיפה נושאת בתוכה חלק מהעולם שבחוץ, וכמו שיירת נמלים נושאות עם טיפות הגשם פיסות עולם, ובונות בזהירות עולם קטן שדומה שתי טיפות גשם לעולם הגדול בו נמצא הבית של סבא, ובו נמצאים סבא ואני.
ריח של מרק שורשים חורפי הגיע מהמטבח. סבא שלי בישל שם ארוחת שישי, וברקע השמיע הרדיו דיון על המצב הצבאי של ישראל. אחרי כל רעם שהתרעם מעל שמי רעננה, קפצתי מרוב אושר והשמעתי צהלות קולניות של התרגשות, שגרמו לסבא שלי להגיע אל הסלון עם הסינר הרקום על מותניו ולהתגלגל מצחוק יחד איתי.
קולות הרעמים שהתגלגלו מעל הגג הבוקר, השתלבו ברעמי הזיכרון ההוא כאילו מדובר במסך מפוצל שפתוח עכשיו במוחי. גולדה (כלבה בת 6) שמפחדת מרעמים, התרוצצה מתנשפת מרוב פחד מתחת למיטה שלנו, ארתור (כלב טוב לב בן 11) זחל לשם אחריה כדי להרגיע אותה וסופי (אסופית מהממת בת 16) שכבר לא שומעת, המשיכה לישון ליד המיטה שנת ישרים על השמיכה הרכה שלה
רעש הברד על החלונות, הזניק אותי מהמיטה אל החלון כדי להצמיד אליו את האף, ולחגוג את היום החורפי עם מראה הרחוב שמתכסה לבן.

ולמה כל זה? (בפעם הראשונה)
מפני שבשעות שעברו מאז הבוקר, חשבתי לעצמי שממש כשם שישנם רגעי עבר שבנו בתוכי אהבות והרגלים משמחים, ישנם הרגלי עבר שעשויים להיות קשורים כמו משקולות מכבידות על הרגליים, לפחות במידה מסוימת.

כמו מה למשל?
עלבונות שמישהו פעם זרק לעברכם, ולמרות עשרות השנים שעברו משהו מהמילים ההם נצרב ושרט לעומק עד כדי כך שמדי פעם תתקלו במי שדומה חיצונית לאותו מעליב, ומייד תרגישו את חוסר האונים של אז, הרגע ההוא שבודאי שחזרתם פעמים רבות ובדמיון ניסתם להוסיף לאירוע סוף אחר, חזק ומנצח.

ואיך זה קשור אלי?
ככה השפיע עלי בעבר במידה כזו או אחרת, כל מפגש עם מי שפרצופה דמה לזה של מלכת הכיתה, שהכריזה עלי חרם בכיתה א’ בכיתה ב’ ובכיתה ג’.
ואם להיות יותר מדוייקת ופחות עדינה: היא היתה מלכת הכיתה היפה והחזקה. אני הייתי אנדרדוג ברמת הכל כלול: הכי נמוכה בכיתה, עם רגלי קיסמים, חוסר ביטחון ומבנה עיניים שגרם למלכת הכיתה ולצוות משרתותיה לרדוף אחרי לכל מקום, למתוח עיניים לצדדים ולצעוק: סינית יפנית צמות של אינדיאנית.
מכל זה קרה הרבה טוב. כמו לגלות בגיל מאד צעיר שאני יודעת מה כלבים חושבים, שאני מבינה אותם ומבינה לליבם, ושהם החברים הכי טובים בעולם של כל מי שייתן להם אהבה. וכמו לדעת לראות קודם כל את “הבפנים” ורק אחר כך לשים לב למעטפת. אז מה קורה היום? היום אני אנדרדוג שמחה ומנצחת.

ולמה כל זה (בפעם השניה)?
כי מתחשק לי שתכירו את תקווה היפה. היא בת שמונה, עדינה רכה עם עיניים שאפשר לצלול לתוכם ולהתכרבל בתועפות האהבה שיש בהן.


תקווה צריכה בית, בית שיהיה ראוי לה, עם משפחה שמגיע לה לקבל את כל האהבה, והאושר, והאור שתקווה מכניסה הביתה, ותאמינו לי, לא כל אחד ראוי לכזו כלבה נדירה.
אחרי שתוכיחו שאתם המשפחה הנכונה, ושיש לכם ים של אהבה להחזיר לתקווה, תוכלו לפגוש אותה ביום האימוץ של עמותת אס.או.אס ולאמץ אותה אל לבכם ואל ביתכם.
ואל תשכחו שצריך להחזיר לתקווה את האמונה שהעולם טוב. כי נכון להיום אחרי מפגש עם אנשים פחות טובים היא מעט עצובה.

עוד פרטים על תקווה ועל יום האימוץ תוכלו למצוא כאן >>

אהבתם? שתפו את חבריכם!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

אולי גם זה יעניין אותך..

על חלונות והשתקפויות

הפעם הראשונה שהבנתי את מהותם של החלונות  ושל ההשתקפויות הייתה כשהייתי בת חמש. ישבנו כל ילדי הגן על שטיח והקשבנו לסיפור שהקריאה הגננת. לחישה נעימה

סילבסטריזם

ביום האחרון של השנה שיחקו מאות שחפים עם הרוח המשוגעת שהשתוללה מעל ומתחת לגשר קארל. נצמדתי אל מעקה האבן הקפוא ליד הפסל השני, פתחתי את

בחירתה של סופי

כלבה קשישה עם שינים מצחיקות שגדלו לכיוונים חריגים, אוזן אחת זקורה ושניה צונחת, שיער שיבה סביב האף והעיניים ומבט שפילח לי את הלב והבטן הסתכלה

רולדת פרג כמעט כמו בבודפסט

סוף ספטמבר. בארץ הדבר היחיד שמעיד על כך שעכשיו סתיו הוא לוח השנה, בבודפשט כמו במזרח אירופה כולה, מעידים על כך העננים שצובעים את הכל

מרק סלק בסגנון בורשט

 אם זה היה תלוי בי, היה חורף כל השנה , כל יום, כל היום. העולם היה מפולטר קבוע בצבעי חורף רכים, ריח של גשם ואדמה